מדיני לאומי

מדיניות הביטחון של מדינת ישראל צריכה להגן על אזרחיה ותושביה בארץ ובעולם. בהתאם לתפיסת "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי, על המדינה למנוע מלחמות ואיומי טרור באמצעים מדיניות, צבאיים, מודיעיניים והרתעתיים. שלום הוא תוצאה של עוצמה – ביטחונית, מדינית וכלכלית. לכן, הביטחון יביא את השלום ולא ההיפך.

אנו סבורים כי בעת זו לא ניתן להגיע לפתרון קבע מוסכם לסכסוך הישראלי-פלשתיני. ניסיון העבר מלמד כי בתנאים הקיימים אין לקחת סיכונים פזיזים, כל עוד לא הוכח על ידי הצד הפלשתיני רצון, מחויבות ויכולת להתכנס להסכם סופי ומעשי.

במצב הנוכחי הפלשתינים מחולקים לשתי ממשלות יריבות אשר שואפות להפיל זו את זו באמצעים אלימים ושתיהן מדברות על גירוש יהודים מתל אביב, אין תנאים בסיסיים להגעה לפתרון מדיני. מעבר לכך – גם בהנחה שיתקיים הסכם תיאורטי מול ממשלת פת"ח ביו"ש – לא ניתן יהיה ליישם אותו משום שממשלת פת"ח תלויה דה-פאקטו בצה"ל על מנת לשרוד מול חתרנות החמאס ושאר הפלגים.

על כן בטווח הקצר והבינוני, אנו תומכים במדיניות שמטרתה הרגעה וייצוב המצב ככל שניתן, על בסיס אינטרסים משותפים הקיימים ביננו לבין הרשות הפלשתינית. נתמוך בפיתוח תשתיות אזרחיות משותפות, וקידום מדיניות אשר תטיב עם איכות החיים של האוכלוסייה הפלשתינית ותאפשר שקט, יציבות ופריחה כלכלית אשר יצמיחו תנאים עתידיים עדיפים. במקביל ישראל צריכה לבסס את גושי ההתיישבות ביו"ש ולהמשיך לבנות בכל מקום בו קיים רוב יהודי מוצק, ואינטרס בטחוני אסטרטגי. בכל הסדר עתידי השאיפה תהיה למקסימום שטח עם מקסימום יהודים ומינימום פלשתינים.

בטווח הארוך אנו מאמינים שהמציאות תאפשר כינון ישות פלשתינית אוטונומית ומפורזת שלא תהיה במעמד של מדינה, עמה נחיה ביחסי שכנות ושלום. הישות הפלשתינית תהנה משלטון עצמי מלא בתחומים האזרחיים, עם מגבלות ביטחוניות ומדיניות. הסכם עתידי עם ישות זו יהיה חייב לעמוד בשבעה תנאי-סף מרכזיים:

• הכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
• ירושלים תישאר בירתה המאוחדת של מדינת ישראל.
• שליטה ביטחונית של ישראל בגבולות ובשטח האווירי, כולל נוכחות ישראלית צבאית ומודיעינית בבקעת הירדן.
• ההגנה על גבולות המדינה ואזרחיה תתבסס על כוחו של צה"ל, ללא תלות בכוחות בינ"ל.
• פירוק מלא של ארגוני הטרור, ופירוזה של הישות הפלשתינית.
• לא תתאפשר שיבת "פליטים" לתחומי ארץ ישראל.
• הכרזה על קץ הסכסוך וסוף לדרישות.

כלכלה חופשית

נתיב מעודדת כלכלת שוק חופשי המבוססת על יוזמה פרטית, תחרות וניצול היתרון היחסי של המשק.

נקדם מדיניות כלכלית שתאפשר יוזמה, צמיחה ותחרות במגזר העסקי, ושוויון הזדמנויות לכלל אזרחי ישראל. כך מדינת ישראל תוכל למצות את הפוטנציאל האדיר הטמון בהון האנושי שלה.

יש לצמצם את הנטל הבירוקרטי ואת נטל המס הגבוה בישראל. לא ייתכן כי מחצית ממשכורתו של עובד תופרש למיסוי ממשלתי והחלק הנותר ישמש למיסוי מקומי - וזאת בתמורה לשירותי ממשל באיכות נמוכה ויעילות מחפירה. הפחתת נטל המס תאפשר לאזרח לשפר משמעותית את איכות חייו בזכות מגוון של מוצרים ושירותים של שוק פרטי ותחרותי ולהביא לעלייה כללית ברמת החיים ובצמיחה המשקית. בנוסף יש להפחית את הדרישות הרגולטוריות ואת הבירוקרטיה היקרה אשר מכבידה על האזרחים ועל העסקים.

להשקפתנו, אחת הבעיות המרכזיות במשק כיום היא שימוש בממשלה (באמצעות תקציבים ורגולציה) כדי להעדיף אינטרסים צרים של קבוצות אינטרס, על פני אינטרסים רחבים של כלל הציבור. מכון התקנים הוא דוגמה בולטת למנגנון ממשלתי שחוסם תחרות, מעקב חדשנות וגורם לעלייה משמעותית ביוקר המחיה. דוגמא בולטת נוספת היא כוחם המופרז של ועדי העובדים של המונופולים הממשלתיים החזקים – כמו חברת החשמל, רשות שדות התעופה ונמלי הים ורכבת ישראל. קידום עקרונות של כלכלה חופשית ויוזמה פרטית יביאו לביזור הכוח וימנעו ניצול שלו לרעה.

הפתרונות קיימים וידועים, מה שחסר זה מוטיבציה פוליטית לקדם אותם. רפורמות ושינויי חקיקה כגון אימוץ תקנים וסטנדרטים בינלאומיים (כמו תקינה ורגולציה פיננסית אירופאיות), ויישום חוק בוררות חובה למונופולים ממשלתיים יכולים להוביל תמורה משמעותית למשק ואיכות החיים של האזרחים. בנוסף נפעל להקטנת מעורבות הממשלה במשק ולהקטנת המיסים, לצמצום הבירוקרטיה הממשלתית, להקטנת מכסי המגן ולעידוד יזמות כלכלית.

אנו תומכים בהתערבות ממשלתית מצומצמת במקרים של כשלי שוק, ובמטרה לייצר שוויון הזדמנויות לכלל האזרחים. על כן אנו תומכים בהשקעה ממשלתית רחבה בחינוך איכותי, מערכת בריאות ציבורית, שימור צבא העם וקיום מערכת רווחה בסיסית שתהווה רשת בטחון שתאפשר לאנשים לשפר את מצבם, אך לא תהיה כר נוח שיתמרץ אזרחים לנשור מחוץ לשוק העבודה. אנחנו מתנגדים לניהול הכלכלה על-ידי הממשלה, להתערבות עמוקה בשווקים ולניסיונות הכושלים לייצר "שוויון בתוצאות" בין אזרחי המדינה.

זכויות אזרח

מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. על כך לא יכולה להיות מחלוקת.

שלטון החוק הוא ערך מרכזי שיש לכבד. יש להקפיד על טוהר המידות ועל אכיפת החוק באופן עקבי ושיטתי.

יש לכונן חוקה שבה ייקבעו מוסדות השלטון ויעוגנו זכויות האדם והאזרח. החוקה תבטא הן את היותה של מדינת ישראל מדינת הלאום של העם היהודי והן את אופייה הדמוקרטי. במסגרת זו יקבע כי המדינה תגן על זכויות הפרט של כל תושביה ללא סייג. החוקה תעגן את מעמדתן העצמאי של שלוש רשויות השלטון – המחוקקת, המבצעת והשופטת – את מערכת האיזונים ביניהם ואת יכולת המשילות של נבחר הציבור.

נפעל לקידום חקיקה שתאפשר מסלולי נישואין אלטרנטיביים, שאינם קיימים היום, שיוויון זכויות מלא ללהט"ב, להגנה על הזכות לפרטיות ולאי-הפללה של צרכני קאנביס.

כמדינה דמוקרטית וליברלית יש להגן את זכויות הפרט ובמיוחד על זכויות המיעוט.

כל אחד מאיתנו יכול להימצא בקבוצת מיעוט – נשים וגברים, מוסלמים, דרוזים, נוצרים, צ'רקסים ובדואים, חרדים, מסורתיים וחילוניים, עולים חדשים וותיקים. עקרונות היסוד של המדיניות צריכים להיות שוויון בפני החוק ושוויון הזדמנויות. יש לחתור לצמצום הפערים בין החברה הערבית לחברה היהודית. הצעד הראשון יהיה נגישות לחינוך איכותי ועתיר משאבים. הצעד השני יהיה השקעה בתשתיות (תחבורה, תעסוקה, תברואה, חשמל ותקשורת) בכדי שכל אזרחי ותשובי המדינה יהנו מתנאים בסיסיים ויזכו להזדמנות לשגשג.

שלטון החוק ואכיפה

לחוקים יש ערך רק אם הם נאכפים. שלטון החוק במדינת ישראל אינו חל באותה מידה בכל שטחי המדינה. על מדינת ישראל להקפיד על קיום ואכיפת החוק בכל אזוריה – בעיר ובכפר, במרכז ובפריפריה, וביחס לכל אזרחיה. יש להגביר את האכיפה ואת ריבונותה של מדינת ישראל במיוחד באזורי הספר וסמוך לגבולות. הדבר נכון לגבי ביטחון אישי, גביית מיסים והגנה על רכוש וקרקעות – פרטיות וציבוריות כאחד.

שלטון חוק הוגן וחזק תלוי בקיומה של מערכת חוק ומשפט עצמאית וכן במאמץ מתמיד למנוע שחיתות. יש להגן על מערכת אכיפת החוק – מבפנים ומבחוץ – כדי שהיא תוכל להגן עלינו.

המגזר הציבורי

המגזר הציבורי הוא חלק חשוב ומהותי מן המדינה ומן החזון הציוני.

מעורבות הממשלה הכרחית בתחומי הביטחון הלאומי, הביטחון האישי, מערכת המשפט ומערכות החינוך, הבריאות והרווחה. בחלק מהתחומים אנו מאמינים כי על המדינה לתקצב באופן שוויוני, אך לא בהכרח לתפעל את הפעילות (לדוג' בתחום החינוך). ביתר התחומים אין הכרח לפעילות ממשלתית ישירה ויש להסתפק בפיקוח ממשלתית בדרך של רגולציה רזה וחכמה.

לדוגמא בתחום התקשורת - הוכח שהניהול הממשלתי של רשות השידור יצר מנגנון מסואב, יקר ובלתי יעיל, שבזבז כספי ציבור משך שנים ארוכות בעבור תוצר באיכות נמוכה. גם פעילות הממשלה בתחומי הסחר והלוגיסטיקה – למשל נמלי הים באשדוד ובחיפה – נחלה כישלון.

על המדינה להיות אחראית לספק לאזרחיה ולתושביה שירותים ציבוריים. את יתר השירותים הממשלתיים יש להפריט היכן שניתן ולפקח רק כשצריך. בנושא זה ראוי שישראל תלמד ממדינות מצליחות ומשגשגות כגון שוויץ אשר מיישמות את עקרונות הממשל הקטן והחכם.

במקביל יש לחזק את המגזר הציבורי ולשפר את איכותו: להגביר את השקיפות השלטונית, את האוטונומיה של השלטון המקומי, לתקן את מוסר התשלומים הבעייתי של המדינה ולהיאבק בתופעות של שחיתות וניצול שררה. תנאי בסיסי לחיזוק המגזר הציבורי הוא רפורמה מקיפה במנגנון ניהול כוח האדם. המערכת הנוכחית לא מאפשרת לגייס, לנהל ולנייד עובדים באופן אפקטיבי - וכל מערכת בה אין למנהלים כלים ואפשרות להפעיל תמריצים וסנקציות - תשקע לבינוניות ופריון נמוך. זו איננה גזירת גורל.